דניאל אמר לי בחלום מתישהו, שאהיה גדולות והאמנתי לדברו. אף אחד לא עזר לי למרות שחפצו בכך, אז נותרתי לבדי להתבונן בספרים...

אבא שלי, נתן לי, הכל. מה לא נתן לי? אבל לרקוד, אני לא יכול. אני אשם? אך, שאני הבן, לא אתן, לעולם שכן עד לקבר, זה שלי.

זרעי כולו מושקע בנזיד, נשרף, נאכל ומתבשל. מצמיח עתידות, מלכים וזעיר אנפין. מרוב קנאתי היתה זאת, לישון בין שדיה ולמות תחת רחמה. ניצלתי את תמימותה ובחידות דיברתי אל ליבה. תרום קרן בית אבי כי אכלתני בכורת ישראל, פורקן ליום אחרון.

נולדתי אנוס באבוס. מאז, כל היום, אני תוהה המון תהום. וחולם על היום, שנפלתי בישראל. נחש הכיש בידי, ורוב דמי נשפך לאדמה, כמו להזריע אותה לקראת דבר אחר, ישן חדש. אבא שלי, מסתבר, חושב אחרת, למרות שסיפרתי לו. ועד היום אני כבול כאחר. חולם על עצים ונשים, דם וניגונים, כל כך עמוקים, שנשמעים ברכות. כי צרה הדרך שלי, ולימים אחרת.